באתי לגני. החשוק שלח דברו וכה אמר כן אעשה ואמהר לבא אל הגן שהכנת לי ואלקט המור עם שאר, מיני הבושם שהזמנת לי ואת הדבש אוכל לתאוה עד שאוכל גם הקנים למצוץ הדבש מהם. ואשתה היין עם החלב שהזמנת לי: אכלו רעים. למרבית השמחה אזמן קרואים ואפייסם לאכול, וכה אומר להם אכלו רעים וגו׳ והנמשל הוא לומר כאילו המקום ברוך הוא מבטיח ואומר הנה חיש מהר אשרה שכינתי בקרבך, ואקבל ברצון קטורת הסמים, ואש תרד מן השמים ותאכל עצי המערכה עם הקרבנות אשר יערבו עלי כדבש, ואקבל ברצון נסכי היין אשר ימתקו עלי כחלב, והכהנים בני אהרן יאכלו חלקם ממותר אשי:
אני ישינה. עתה חזרה החשוקה להשלים אמריה עם הנערות, כי כשבא לאוזן החשוק טעם אמריה והפלגת חשקה, שלח אמריו לקלסה באומרו הנך יפה רעיתי וגו׳ וכל הענין, והיא חשבה מחשבות שיבוא אל הגן לשבת עמה והוא השיב שכן יבוא הפסיק הענין בזה הספור. ועתה שנה להם מה היה הסיבה אשר החשוק נפרד ממנה כל כך הרבה מן הזמן. ואמרה כאשר הלכתי לישן ועדיין היה לבי ער כי לא נשתקעתי בשינה, שמעתי קול דודי נוקש על הדלת, וכה אמר פתחי לי הדלת את אחותי רעיתי הדבוקה בי כיונה בבן זוגה התמימה באהבתה אלי: שראשי נמלא טל. כי שער ראשי נמלא מן הטל שירד עלי, והקוצות נתמלאו מזלוף הגשמים שירדו בלילה וכאומר מהרי פתחי, כי מיצר אני בעומדי חוצה בעבור רטיבת הטל והמטר שירדו עלי. והנמשל הוא לומר כאשר ישבתי בגולה בבבל הייתי נואש מן הגאולה, אבל הבחורים שבי כדניאל וחביריו היו מצפים עליה וחשבו את הקץ הנאמר בפי ירמיה, והנה המקום ברוך הוא העיר רוח כורש לשלחם חפשי, למען לא יחולל עוד שמו בין הגוים לומר עם ה׳ אלה ומארצו יצאו מבלי יכולת להעמידם בארצו:
פשטתי את כתנתי. ואני השבתי לו הנה כבר פשטתי את כתנתי כדרך ההולכים לישן, ואין ללכת ערומה, ואיך אם כן אלבשנה כי יש לי טורח בזה וכבר רחצתי את רגלי עד לא עליתי על המשכב, ואיך אם כן אטנפם ללכת בארץ לפתוח לך הדלת. והנמשל הוא לומר הנה נתעצלתי לעלות לירושלים, לפי שכבר נתישבתי בבבל והיתה הארץ ההיא ערבה עלי, ולא רציתי לטרוח בטלטול הדרך:
דודי שלח ידו מן החור. אחר זה הושיט החשוק את ידו מן החור שאצל הדלת, הכוונה היה למען תראה ידו ותגעגע עליו ויצר לה בהפרידו ממנה: ומעי המו עליו. כאשר ראיתי ידו השלוחה מן החור, נצטערתי בעבורו ונכמרו רחמי והנמשל הוא לומר שהמקום ברוך הוא שלח דברו על ידי חגי וזכריה לנבאות לה שבא הקץ, ועל ידי זה נתעוררה לבנות הבית, כמו שנאמר והתנבי חגי נביאה וזכריה וגו׳ באדין קמו זרובבל וגו׳ ושריו למבנא בית אלהא וגו׳ קמתי אני:
קמתי אני. אז קמתי ממטתי לפתוח לדודי את הדלת, ובכדי להתאהב עליו התבשמתי להיות ריחי נודף, ובעבור מרבית הבושם היו ידי נוטפים מור ומן אצבעותי היה המור עובר ויורד על ידי המנעול האוחזים את הדלת לסגרה. והנמשל הוא לומר הן עסקתי בבנין בנפש חפיצה והצלחתי בה, כמו שנאמר ושבי יהודיא בנין ומצלחין:
פתחתי. כאשר פתחתי לו הדלת אז סבב עצמו ועבר משם: נפשי יצאה בדברו. כי כשפנה ממנה דיבר קשות לאמר לא אשוב עוד אליך ואמרה בשמעי דבריו אלה כמעט יצאה נפשי מהפלגת הגעגועין: בקשתיהו. אחר זה בקשתי אותו וחפשתי אחריו ולא מצאתי אותו, וקראתי אותו בחשבי שהוא במקום סתר ויגלה עצמו אלי בשמעו קולי, אבל לא ענה לי והנמשל הוא לומר כאשר גמרתי בנין הבית נסתלקה הנבואה ומאוד נצטערתי על העדרה, ומחזרת הייתי על החזרת הנבואה ולא עלתה בידי:
מצאוני השומרים. בעת סבבתי בעיר לחפש אחריו, מצאו אותי שומרי העיר הסובבים בלילה לשמרה והכו אותי ופצעו בי. ושומרי החומות לקחו מעלי את רדידי, כדרך שעושין להולך יחידי באישון לילה שמכים ופוגעים בו ומפשיטין בגדיו, באמרם שהולך הוא לגנוב או לנאף. והנמשל הוא לומר הנה פגעו בי השודדים המתפרצים בעולם, ואבדו ממני כמה וכמה בכל דור ודור, וחמסו אותי אכלוני הממוני הציגוני ככלי ריק:
השבעתי וגו׳. ככלותה לספר אמרה אל הנערות משביע אני אתכן אם תמצאו את דודי, הנה זאת היא מה שתגידו לו, אשר אני חולה מרוב הגעגועין אל אהבתו וכאילו תאמר אין חליי בעבור ההכאות שהכו ופצעו בי השומרים, כי הצער הזה הוא כאין מול צער הפרדתו ממני וזהו חליי. והנמשל הוא כאילו כנסת ישראל משבעת את העובדי כוכבים ומזלות להעיד עליה לעתיד לפני המקום ברוך הוא לומר שכל התלאות שסבלתי בגולה קבלתי באהבה, אבל כל חליי ודאגתי היה על המנעת השראת השכינה, כי לבד זאת היה מגמתי ותוחלתי:
מה דודך. כאילו הנערות משיבות אותה מה זה תתרפק בו ומגעגעת עליו את היפה בין הנשים וכי במה נחשב הוא ביתר שאת משאר הדודים: שככה השבעתנו. אשר כך השבעתנו להגיד שאתה חולה לאהבתו וכאילו תאמרנה הנה גודל החריצות הזה יורה שאין מי להעריך אליו, אמרי נא מה הם הטובות הנמצאות בו שאינם בזולתו. והנמשל הוא כאילו העובדי גילולים משיבות אותה לומר אמרי נא במה הא נחשב מכל שרי מעלה של העו״ג הלא כולם משפיעים טובה לאנשיהם וא״כ הואיל והוא עזבך התחברי עמנו ונהיה לעם אחד ותהי גם את תחת ממשלת השר המושל בנו:
דודי צח ואדום. כאילו משיבה הן אין להעריך שאר הדודים מול דודי, כי דודי הוא צח הלבון מעורב במראה אדמימות הנחמד לעין והנמשל הוא לומר הנה המקום ברוך הוא פועל הרחמים והדין. כי צחות הלבון יורה על הרחמים, והאודם על הדין כמפורסם. וכאומר הנה בידו הכל הרחמים והדין, אבל שרי מעלה לא ייטיבו ולא ירעו מעצמם, כי אינם אלא שלוחי המקום ברוך הוא: דגול מרבבה. יש לו דגלים מקבוצת רבבות והנמשל הוא לומר רבים הם מלאכיו עושי דברו, כמו שנאמר אלף אלפין ישמשוניה ורבו רבבן קדמוהי יקומון, ולא כן שרי מעלה:
ראשו כתם פז. כאומרה אין להניח בראשו עטרת זהב, כי הראש עצמו יפה ומבהיק עוד ככתם פז והנמשל הוא לומר אין לספר עוצם גדלו, כי הוא מרומם על כל ברכה ותהלה: קוצותיו תלתלים. שערותיו המה מסולסלים ועל כי יתהפכו בסלסולם פעמים נכנסים ופעמים יוצאים, לכן המה נראים תלים תלים, והמה שהורות כנוצות העורב, וזה דבר נוי. והנמשל הוא לומר הנפלאות הנשפעות מאת המקום ברוך הוא יתהפכו בתחבולותיו, והמה צפונות וחשוכות מעין האדם ואין להשיגם. ובא הרמז בנוצות העורב, כי דבר שחור הוא חשוך אל העין:
עיניו כיונים. הבטת עיניו יפה כהבטת עיני יונים בהתיצבם על אפיקי מים, ומביטים לרוות שם מצאונם, והיא הבטה נאה מאוד: רוחצות בחלב. לובן עיניו המה צחות ונקיות מבלי מצוא בהן רושם אדמימות, כאילו הן רוחצות תמיד בחלב: יושבות על מלאת. קבועות המה בגומא שלהן, לפי מדת הגומא למלאותו, אינן בולטות ואינן שוקעות, והוא דבר נוי והנמשל הוא לומר שהוא משגיח בהבטת אהבה והשגחת הדין ממתיק ברחמים, כי לובן החלב יורה על הרחמים, וההשגחה עצמה היא על דרך המיצוע. עם כי על הכל ישגיח, מכל מקום על מחשבה רעה אינו משגיח בה לענוש עליה, כמו שנאמר און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה׳:
לחיו כערוגת הבושם. לחיו המה בתכלית ההדור, ידמו אל הערוגות שצומחים שם הבושם, שמייפין אותן ביותר: מגדלות מרקחים. אשר בערוגות ההן יש גידולי סממנים מובחרים לעשות מהם מעשה רוקח להיות שמור לזמן מרובה, שאז הערוגות ההן הנה בתכלית ההדור מפאת צורתם, ומפאת הסממנים המובחרים במינם הצומחות עליהן והנמשל הוא לומר הדיבורים שיצאו מפי המקום ברוך הוא המה יקרים ומחוכמים ובתכלית התועלת. וירמוז בלחיים על כי המה יקיפו כלי הדבור: שפתותיו שושנים. מבין שפתותיו עולה ריח טוב כריח השושנים, וכאילו מטיפות את המור והנמשל הוא על הנביאים השלוחים מאת ה׳ לדבר דבדיו, שהמה כמו שושנים שריחם נודף למרחוק, כי כל כך המה מודיעים מה שיהיה לאחרונה ומייעדים טובה מרובה והצלחות מתמידות:
ידיו גלילי זהב. אצבעות ידיו כשהן פרודות יתדמו במראיהן כזרועות אופני הזהב, רוצה לומר נקיות כזהב, ועם כי ראשי אצבעותיו הן כלי השימוש ודרכן להיות מלוכלכות: ממולאים בתרשיש. ובהם יושבים אבני תרשיש לפי מדות הגומות לא בולטין ולא שוקעין ועל הצפרנים יאמר שהם נאים וחלקים כאבני תרשיש, והמה במדה הראויה לא קצרות ולא ארוכות. והנמשל הוא על גלגלי השמים מעשה אצבעות המקום ברוך הוא, שנאמר כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך, שהמה בהירים ויקרים כזהב וממולאים כוכבי אור: מעיו עשת שן. בטנו זך ובהיר כזכות שן הפיל כשהיא מעוטפת בספירים וקבועים בה, שאז נופל זוהר הספירים על השן ומבהיק ביותר והנמשל הוא לומר עם כי השמים שמים לה׳, אוה מאז למושב לו על הכפורת, שהיא מקום פנימי ונעלם כמו המעים שבתוך הגוף, ומשם באה הארה לכנסת ישראל כצחות וזכות השן ובהירות הספיר:
שוקיו עמודי שש. רגליו נאים בלובן וביושר כעמודי אבן שיש והמה מיוסדים על אדני פז, הם כפות הרגלים, שהמה נקיות כזהב פז, עם כי מדרכם להיות מלוכלכות בעפר הארץ. והנמשל הוא על העולם השפל הדום רגלי המקום ברוך הוא, שנא׳ והארץ הדום רגלי, שהוא חזק כעמודי אבני שיש, ואדני יסוד כדור הארצי המעמידו במקומו לבל יתקרב לפאה מן הפאות, דומה הוא אל הפז. ויאמר על הנקודה האמצעית מכדור הארצי שהיא מעמדת כל הכדור במקומו כאשר חקרו הטבעיים, כי כל יסוד משתוקק ליסודו, ולכן בא הרמז בפז, כי הנקודה הזאת הוא כמעט קט כמו הפז שמעט ירד לעולם, כמו שאמרו רז״ל: מראהו וגו׳. מראה קומתו הוא כהר הלבנון, והוא נבחר משאר הדודים כארזים מכל עצי היער והמשל הוא לומר שהמקום ברוך הוא גדול ורם מכל אלהים, ומאד נבחר מכולם ואין להעריך אותם אליו:
חכו ממתקים. כל דברי חכו מתוקים במליצה נאותה וצחות אמרים, וכל מעשיו ותנועותיו המה חמודים כי עשוים בהשכל רב והנמשל הוא לומר דברי התורה הנתונים מפיו המה משפטים צדיקים וחוקים ישרים, וכל מעשיו בחסד וברחמים: זה דודי וגו׳. הנה מי שיש בו אלה השבחים זה דודי ורעי וכאומרת בהיות כן איך לא אשתוקק אליו, וכי יש מי להעריך אליו. והנמשל הוא לומר דעו מי שכל אלה בו הוא אלהי, וכאילו תאמר עתה שפטו נא אם מי דומה לו, ומה זה תאמרו לעזבו ולהתחבר עמכם להיות תחת ממשלת השר של מעלה המושל בכם, הלא כלם כמוהם כאין למול אלהי:
